מעשה בבחירה אחת וכמה סטיגמות

בתקופה האחרונה, אחרי המון זמן שזה לא קרה, השיחות על הבחירות לגבי התא המשפחתי הייחודי שבחרתי לעצמי, חזרו.
אתם בטח חושבים שאני כותבת על זה כי אלו היו שיחות פוגעניות או מזלזלות, אבל האמת היא שהן היו ההפך הגמור מזה. אלו היו שיחות מכבדות מאוד, קשובות ועם שיח מאוד פתוח ואמיתי. ובכל זאת, אם איכשהו את הרעיון של ויתור על חתונה כבר סוף סוף למדו לקבל, ולפעמים אפילו להצדיק, הרי שאת הבחירה השנייה שלי – שלא להביא ילדים, עדיין מתקשים לבלוע. ואם הגוש הזה בגרון אצל מי ששומעים על הנושא לא מספיק, הרי שסביב כל הבחירה בנושא הזה, גם יש לא מעט דעות קדומות, סטיגמות או הנחות מקדימות, שלא תמיד נכונות. אז בפוסט הפעם, החלטתי להכין מורה נבוכים לטובת ההכרות עם אלו "מהצד האחר" בהתייחס לשני טיעונים עיקריים שאני תמיד שומעת כאשר הנושא עולה לשיח.

1. "גם אותי לא מעניינים ילדים של אחרים"/ "גם אני לא מתה על ילדים, אבל שזה שלך זה אחרת"

בואו נפתח את זה רגע: כמה מכם חושבים שכאלו שלא רוצים ילדים, בהכרח לא אוהבים ילדים או רחמנא לצלן, שונאים אותם? בטוחה שרבים מכם.
אבל תרשו לי לחדש לכם, שזה ממש לא רק שחור ולבן כמו שאתם חושבים. למעשה, אצל הבוחרים שלא להביא ילדים יש מנעד שלם של רגשות כלפי ילדים, וזה רחוק מאוד מלהיות נגוע רק בשנאה או רתיעה מילדים, כפי שאוהבים להציג את זה. אז מה האמת? הנה מקבץ של כמה סוגי התייחסויות של אל-הוריים כלפי ילדים, שלי יצא להתקל בהן בעת מפגשים או דרך קבוצות ברשתות החברתיות בנושא.

• אלו שאוהבים ילדים
  הם שוברי הסטיגמה האולטימטיביים. מדובר הרבה פעמים באנשים שדווקא מאוד אוהבים ילדים, מחוברים ומתחברים אליהם, ולפעמים אפילו מדובר בכאלו שעובדים בתוך מערכת החינוך ונמצאים ממש באינטרקציה עם ילדים באופן יומיומי וממושך. במקרה הזה, הרבה מהם עם כל האהבה לילדים, נתקלים בכל סוגי ההורים והטעויות שהם עושים על הילדים, ובמקרים חמורים יותר, גם לעיתים בסיפורי הזנחה קשים. הם מבינים היטב את גודל האחריות ולעיתים גם מתמודדים עם מטען רגשי לא קל כחלק מהעבודה. אחרי החשיפה לכל הדברים הללו, לא פלא שהם טוענים שאת התרומה שלהם והדאגה שלהם הם כבר נותנים ביום יום והם לאו דווקא מוכנים ורוצים גם לקחת את זה עכשיו הביתה.
  
• אלו שהיו מרחק צעד מלהיות הורים
  מדובר בקטגוריה אולי הכי רגישה של אל-הוריים. לרוב אלו נשים, שבשלב מסויים כן רצו להיות אמהות אבל הטבע, חשב אחרת. רבות מהן עברו מסעות קשים של טיפולים והפריות כושלות, לפעמים גם הפלות טבעיות והכאב שהחויה גרמה להן פתח בור רגשי גדול כל כך או תחושת מיאוס מכל הנסיונות הכושלים, שהן פשוט הבינו שזו דרך הטבע והן משלימות איתה באהבה. בהרבה מקרים, אגב, תקופה ארוכה אחרי, אלו עשויות להיות גם הנשים שתבחרנה באופציה של אימוץ. ואילו אחרות, מתוך הכאב שחוו, יעדיפו לוותר בכלל על המצאותם של ילדים בסביבה.
  
• אלו שפשוט לא מתחברים לילדים/ לכל הרעיון של הורות
  במקרה הזה מדובר באנשים שפשוט היחס שלהם לילדים הוא יחס ניטרלי- הם לא שונאים ולא אוהבים, הם פשוט לא מתעניינים בהם. אלו עשויים להיות לפעמים האנשים שייחייכו יפה שמדברים איתם על ילדים, אבל עמוק בפנים יקוו שכבר כל מצגת התמונות הזו תגמר ויעבירו נושא שיחה. מי שמזדהים עם הקטגוריה הזו, גם במרבית המקרים ירגישו בסביבת ילדים, שהם לא ממש יודעים מה עושים איתם ואיך להתייחס אליהם.
  
  אני אגלה לכם סוד?
  
  "מודה באשמה" , גם אני כזו. מעולם ילדים לא עניינו אותי יותר מדי. כן, הם תמיד היו חלק מהעולם שסביבי, מטבע הדברים, אבל אף פעם לא הייתי מהילדות האלו שרצות לעשות בייביסיטר לכל השכונה, או ששות להעביר שיעורים פרטיים לילדים קטנים מהן. גם היום שאני רואה חברות או מכרות עם תינוקות, אני אעדיף קודם לתת חיבוק ולשאול מה נשמע את האמא מאשר לראות או להחזיק את התינוק. כך שכמו שאתם מבינים,
  זה מאז ומתמיד היה ככה אצלי.
  לא נגרם כמו שרבים רצים לטעון , מטראומה חלילה וגם לא מילדות בחסך כלשהו, (תודה, אבל המשפחה שלי מצויינת והילדות שלי הייתה חלום) אלא מזה, שמבחינתי יש דברים שמושכים אותי הרבה יותר מילדים או גידול שלהם. לא שם התשוקה שלי לחיים נמצאת ולא שם נמצא הערך המוסף שאני רוצה להביא לעולם.
  
  לכן, שאומרים לי "שזה שלך זה אחרת", או -"גם אני לא אהבתי ילדים, עד שהגיעו שלי" , זה פשוט לא משכנע אותי.
  כי אין פה שום נס ושום שינוי תודעתי מופלא, אלא רק תגובה טבעית למה שהטבע רוצה שנעשה כאשר אנחנו מביאים צאצאים וצריכים לגדל אותם ולהגן עליהם. בוודאי שזה ילד שלכם ומבשרכם. הטבע בונה את זה ככה, כי בני האדם לא נולדים מפותחים מספיק בכדי להיות עצמאים או להגן על עצמם. ולכן, צריך מבוגר שיהיה מספיק מחובר רגשית כדי שיעשה את המשימה הזו. איך החיבור הרגשי הזה מתבצע? בגדול, בכל הנקה, או מגע קרוב של חום גוף של ההורה, וכמובן בלידה עצמה, מופרשים הורומונים שכל יהוום (חוץ ממצבי רוח מוזרים לאמא הטריה), להרגיש חום ואהבה מידיים לתינוק שנולד על מנת לבנות את המחוייבות להגן עליו ולסייע לו לגדול, להתחזק ולהתפתח. או במילים אחרות, זה לא שהיחס או הרצון של הנשים שאמרו לי את זה באמת השתנה, רק המיהול הכימי של ההורומונים שלהן.
  
  עוד נקודה לחשוב עליה, היא שהמילים שלנו מייצגות את המחשבה וגם את התפיסות היותר עמוקות ולא מודעות שלנו. ולכן, בעיני, מי שאומרת משפטים כמו "למדתי לאהוב אותו ברגע שהוא היה שלי", "אני גם כן לא אוהבת ילדים, אבל ידעתי שזה יצטרך להגיע" או "שזה שלך זה אחרת", למעשה הכניסה את עצמה באופן לא מודע עד הסוף, לסיטואציה שאולי לא רצתה להיות בה מלכתחילה, או שהיא נכנסה אליה כי זה מה שצריך ומצופה מאשה בגיל מסויים ובסטטוס משפחתי מסויים או בגלל רצון נואש לנצח את השעון הביולוגי שתיקתק.

• אלו שממש לא אוהבים / שונאים ילדים
  כן, יש גם כאלו. ולא, הם לא לובשים קרני שטן על הראש, וגם לא יושבים בכלא. הם לאו דווקא היפים או "מחבקי עצים". אלא הם אנשים, ככל אחד אחר ברחוב. רק שהם, פשוט היו מעדיפים לא להפגש בילדים או במשפחות. ואם הם כן יהיו בסביבתם, הגישה כלפיהם וההערכה שלהם תהיה כהתייחסות ובפרספקטיבה כפי שהיו מתייחסים לאדם מבוגר, עם ביקורת בהתאם שחלק יביעו בקול, וחלק ישמרו לעצמם ויביעו בפלטפורומות אחרות.
  ובניגוד למה שמקובל לחשוב, לא תמיד זה נגרם מבעיות פסיכולוגיות או טראומות ילדות קשות. לפעמים זה פשוט עניין של סטנדרט גבוה כלפי העולם שילדים ותינוקות לא יוכלו לעמוד בו, לפעמים זה מגיע מתוך תפיסה אקולוגית של צפיפות והמשאבים שכל תינוק חדש מצריך ולוקח מן העולם ולפעמים זה פשוט חוסר סבלנות כלפי כל הנושא.
  זה לא הופך אותם לאנשים רעים או לא אמפטיים, למרות מה שנהוג לחשוב. לפעמים דווקא אלו, יהיו מלאי אהבה לבע"ח שלהם וגם יאהבו בצורה עמוקה את בני או בנות הזוג שלהם.

2. "השעון דופק, ומה יקרה אם בעוד כמה שנים דווקא תגלי פתאום שאת כן רוצה ותתחרטי"?

מבחינתי, הגענו לעולם הזה לפעם אחת ויחידה, החיים שלנו יקרים מדי מכדי לעשות רק מה שמצופה או רק מה שהגוף הפיזי רוצה בו.
יש עוד המון דרכים להשאיר את חותמך בעולם שלא דרך ילדים, ועצם הבחירה המודעת באופציה הזו, גורמת לי לחשוב שלא אגיע בעתיד לנקודה שבה אצטער או ארגיש חרטה. ובכל זאת, היות והנבואה ניתנה לשוטים, ברור לי שהסיכוי תמיד קיים.

אז לכל אלו שדואגים מה יקרה אם אצטער או אתחרט על ההחלטה שלי, אני רוצה להזכיר שיש מספיק ילדים יתומים או אבודים שרק מחכים לבית אוהב. ואם פחות רוצים להתעסק בטנטרומים של גיל שנתיים וסערות של גיל ההתבגרות, גם לאמץ חייל בודד היא אופציה נפלאה כדי להרגיש שאתה תורם, דואג, וקשור רגשית למישהו. אופציה נוספת, היא כמובן עבודה עם ילדים, למי שיש את היכולות והרצון לכך.

בשורה התחתונה, בסוף כולנו, ולא משנה מה הבחירות המשפחתיות או הזוגיות שלנו, בני אדם. עבור כל אחד ואחת מאיתנו, עומדת הזכות לבחור את התא המשפחתי שבו נרצה לחיות בעתיד, גם אם המשפחה הזו מורכבת רק משני אנשים. אין בחירה שהיא נכונה יותר ופחות.
וגם אם הבחירות שעושים נוגדות את הנורמה, זה לא הופך את מי שבוחרים לקחת אותה, לחלק שולי או בעייתי בחברה. להפך, לפעמים אלו יהיו בדיוק האנשים שיביאו את הבשורות או ההמצאות החשובות, או ייתרמו לעולם ולאנושות באינספור דרכים אחרות.